לכתוב על מוזיקה

צריך ללמוד לכתוב. ללמוד את אליף-בית. ללמוד דקדוק ופיסוק. ואז לומדים לכתוב כך שיהיה מעניין לקרוא. צריך ללמוד לכתוב לקריאה. כתיבה על מוזיקה היא כתיבה קשה יותר כי צריך לכתוב לקריאה ושמיעה. (ולא, לא רוצה אפילו לחשוב מה זה אומר לכתוב על קולנוע).

כמו שאי אפשר ליצור אמנות בלי להתחשב בכל מה שנעשה לפניך כך אי אפשר להתעסק במוזיקה בלי להתייחס ליוצרים שהשפיעו על, הושפעו מ, חברות תקליטים, שותפים ליצירה, תת זרמים, הבדלים גיאוגרפיים בהבדלי ההבדלים ותילי תלים שך דקויות. מה לזה ולשומע מוזיקה ממצוע? וגם אם אני שומע מוזיקה ממוצע מי ומה מונע ממני בכל זאת לכתוב כמה מילות של פרץ רגשות בגלל צליל שחדר לאוזן, לראש, ללב, לקרביים. לא אדע לכתוב על מבנה האלבום, על בחירת השירים, על חברים שהשתתפו או קידמו את האלבום. שלכאורה זה מה שמחפשים כשקוראים על מוזיקה – איזשהו פן נוסף, תוספת לשמיעה, משהו להעמיק איתו את ההנאה.

גוגל מהיר מראה תמונה ממש דו כיוונית – מאסות, מאמרים,בלוגים על איך לכתוב על מוזיקה. ולעומת זאת בלשונית הוידאו רק קטעים איך לכתוב מוזיקה. כאילו אתה צריך לדעת לכתוב מוזיקה כדי לכתוב על מוזיקה. אבל לא צריך להיות יוצר קולנוע בשביל להיות מבקר קולנוע. אז למה לא לשרבט מדי פעם כמה מילות התלבהות או אכזבה על מוזיקה בלי בכלל לדעת לשיר? הרי זה לא הדבר הטוב במוזיקה – היא בשבילכולם, בשביל כל מטרה – להתרגש, לאהוב, לשנוא, להזדיין, לכתוב, לריב,לקרוא, ליצור. הכל לצלילי המוזיקה או על צלילי המוזיקה. זה דרכון והכרטיס טיסה שלי. זה מכונת הזמן שלי.

Advertisements
Video | Posted on by | Leave a comment

דקדוקי לשון

אם הייתי שירה הייתי רק בשבילך, רצוי בחרוזים.
אם הייתי מצלמה הייתי מתכוונת עליך מקרוב.
אם הייתי מיטה הייתי מחכה לך כל יום.
אם הייתי סיגרייה תמיד הייתי אצלך בין השפתיים.
אם הייתי עייפות, בדידות או נדודי שינה לא היית מכירה אותי. כמה טוב שאני לא הם.
אם הייתי זמן הייתי נצח. אם הייתי נצח לא הייתי אני אלא את.
הייתי מוחקת את הסיבות בגללן נפרדנו ומדגישה בטוש את הסיבות בגללן את עדיין מקווה שנחזור אם הייתי היא.

Posted in מחשבה מזדמנת | Leave a comment

סינית מרוסיה

ישבתי בערב האחרון שלי בלונדון עם חברה באיזה בר פלצני לבירה. המוזיקה הייתה אבל מעולה. עד כדי כך שאפילו אזרתי אומץ לגשת לברמן ולשאול אותו מי שר.

Chinawoman

אבל עברו כמה חודשים טובים עד שהבאמת הגעתי לשמוע ולקרוא על אותה אישה סינית. סינית התגלתה כקנדית, שנולדה להורים מרוסיה, שגרה בברלין.  בעלת קול נמוך שיוצא משפתיים עבות, שיער שחור שופע ומלטף לחיים תפוחות. פנים כאלה לא שוכחים מהר,אם בכלל.

 tumblr_mdq6xqC3EN1rx797b 0

מישל גורביץ’ (השמה האמיתי של הזמרת) הוציאה עד עכשיו שלושה אלבומים, אחד משיריה אפילו נתן שם לסרט. עד עכשיו לא הצלחתי למצוא את הסרט, אבל השיר לא יוצא לי מהראש.

הקול שלה מספיק נמוך ומספיק כבד כדי פשוט לחדור את היום-יום, להתבלט משאר הצלילים, אותם אני רגילה לשמוע במהלך היום. היא גם שרה בסגנון כל כך שונה מהדברים , אותם אני רגילה לשמוע שהיא אפילו לא נכנסת לתחרות. שילוב של רוק-אלקטרו-ג’אז בטיבול של מוזיקה סובייטית מאייטיז. בחלק מהשירים הצחתי להבין רק את הכותרת, המילים כאילו מסרבות להיפרד מהשפתיים שלה ונשארות לרחף, מתגודדות. וזה עודד אותי לחפש ולקרוא את הטקסט.

מודה באשמה שאחד הדברים שמשך אותי במוזיקה שלה זה הזיקה לרוסיה. להגנתי העצמית יש לומר שאהבתי אותה לפני שגיליתי את זה. אבל כן הרגשתי את הכבל התת-ימי שעבר בין המילים של השירים שלה לבין הרצון שלי לדעת לבטא וורבלית את הטלטלות שקשורות להיותינו ילדי מהגרים מרוסיה הסובייטית.

חלק משיריה לגמרי פרובקטיבים, מתגרים, מעלים גבה וזה בין שאר דברים הקסומים במוזיקה שלה. מקווה שהיא תופיע פעם הבאה כשאני בברלין.

Video | Posted on by | Leave a comment

דרך שפחות הלכתי בה

כל מה שאני רוצה זה לכתוב לך שיר

כזה שיהדהד גם אחרי שכבר נגמר

למלא את הדף בשורות של כוכבים נופלים

בלי להשאיר סיכוי ליפול לקלישאות

אבל ראיתי רק את התגובה לשיר גמור

את החיוך שלך כובש את הפנים

הרגע הנצחי כשאת שקועה בדף

עיניים מתאמצות לקרוא ולהבין

חמש שעות שלוש שורות שני חרוזים

זורקת כל מילה שרק קיימת במילון

בודקת מגלגלת הבהרות על הלשון

ומשרבטת רק כדי לכסות את הלבן

כל מה שאני רוצה זה למצוא לי צליל

איתו הבלעדייך יהיה פחות בלתי נסבל

איתו אצעד בדרך שפחות הלכו בה

בשבילך לא אשתנה כי את שינית אותי וזה כל ההבדל

Posted in שירה מהעבר | Leave a comment

#Jesuischarlie

זוג עם הכלב חיכה יחד איתי בתחנת האוטובוס השוממת. הכלב היה מהסוג הקטן והמעצבן אבל כולו רעד מקור ואיכשהו ריחמתי עליו. הזוג עם הכלב עלה יחד איתי לאוטבוס . האישה חיבקה את הכלב הקטן, שהרסן שלבש היה יותר גדול ממנו, והתיישבה ליד אישה אחרת. לקח לי יותר זמן למצוא את כניסת האוזניות לנגן מאשר למהומה להתקלח. הכלב מסריח, אני לא מוכנה לשבת לידו, לכי מפה, תרדי מהאוטבוס וקחי מונית עם הכלב המסריח שלך, תסתמי את הפה שלך, לכי שבי מאחורה עם הכלב המסריח שלך – ועוד ועוד ועוד. לבעלת הכלב לא הייתה אפילו אפשרות לענות. היא התאפקה אבל כל פעם איזה מילה הייתה שוברת אותה והיא ניסתה להתנגד בעברית הקלוקלת שלה.

וכך התפתחה לה סצנה כאילו מתוך קומיקס – אישה גדולת המימדים, עם קול חזק העולה על נהימת המנוע צועקת ומנופפת באצבע -נקנקייה לעבר אישה רזה ומגמגת שמחזיקה בידיים כלב רזה ורועד.

 כל קומדיה הינה טרגדיה שטרם התסיימה וקומיקס חביב מהר הפך לפרק מסדרת פשע. אצבת הנקנקייה הפכה למאיימת יותר מאקדח, כבר נשכח שהכלב היה הסיבה לפתיחת המערכה, מהאישה הרזה נשאר רק צל וכבוד מרוח על הרצפה.

אבל הטרגדיה נמשכה גם כשגופות עפו אוויר. פה הבנתי – אוברקיל. זה מה שקורה פה. אוברקיל. גרמת לה לקום מהמקום, ביישת אותה לפני כולם, השפלת אותה בפני אלה שכבר מתביישים בעצמם, יעפים עליך חלקי המוח מרוב המכות שאת נותנת ואת ממשיכה.

יתכן והמבטא הצרפתי של בעלת הכלב גרם לי לחשוב על כל המערכה הזאת בהקשר של שארלי. אבל הבנתי שמחבל יכול להיות לא רק מוסלמי חמוש בקלאצ’ שמגיב לקריקטורה. האישה עם אצבעות הנקנקייה אמנם לא רצחה אנשים ואני בשום צורה לא באה לזלזל או להוזיל את הכאב ואת האסון. אבל הפיגוע מתחיל בדיוק ברגעים האלה, ברגעים של חוסר יכולת שליטה עצמית, ברגעים של תגובה מופרזת, ברגעים של התלהבות עצמית מהכוח שלפתע יש לך. פיגוע מתחיל כשאחד חושב שיש לו זכות ומרגיש שיש לו יכולת לרמוס אדם אחר.

לכן באמת כולנו שארלי. כמו שכולנו בוחרים להיות או להיות הרוע האולטימטיבי.

 

Posted in מחשבה מזדמנת | Leave a comment

Joni Mitchell

אומרים שהפעם השנייה הרבה יותר קשה ומפחידה מהפעם הראשונה. אני לא ממש מסכימה עם זה למרות שהוכחתי כטועה. עקשנית שכמותי גם הפעם לא מוכנה להודות בזה אלא בבחירה הגדולה מדי עלי. חשבתי לתומי שאוכל תוך שבוע להבין גרגיר אחד מהיצירה של ג’וני מיטשל. אז חשבתי. עברו כבר כמעט חודשיים ואני עדיין לא יכולה להגיד שאני מכירה אותה. אבל כן שהתרגלתי לשמוע את קולה, שגיליתי אלבומים אהובים עלי וגם אלבומים שמחקתי מהנגן. גם חשוב. למדתי להתאים את האלבום למזג האוויר ולהנות יותר משניהם. ואולי יותר מכל למדתי להבין שלא אבין אותה באמת אף פעם עד הסוף.

בכל שמיעה גיליתי שיר נורא מפורסם שנעם לי באוזן בצליל מוכר ופיתה להישאר שם, אבל המשכתי הלאה וניסיתי למצוא שיר אחר שאוהב ושיהפוך למיוחד עבורי. קראתי שמחשיבים את השירים שלה לערומים נפשית. לא חושבת שאפשר לראות את הערום הזה בלי להכיר את האדם באמת, באופן אישי, לעומק. אין ספק שוואלי בריז , שכתב את השורות האלה, באמת הכיר את ג’וני מיטשל. אבל העוצמה שלה היא לא בלהפשיט את הרגשות שלה אלא בלהפשיט את הרגשות של השומעים.

לא סיימתי את הרומן שלי איתה, חשוב לי אבל לציין את ההתחלה, כדי שאוכל להמשיך הלאה.

Posted in אתגר מוזיקלי | Tagged | Leave a comment

Joan Armatrading

חברה הכירה לי את ג’ואן ארמטרטינג. אותה חברה שמלמדת אותי אולי בלי לדעת זאת את האהבה למוזיקה. “היא הייתה רק בת 22, זה האלבום הראשון שלה, איזה מעולה, איזה כשרון, פשוט לא יאמן!”. כנראה זאת הסיבה שהחלטתי להתחיל את העמקת הידע המוזיקלי שלי דווקא ממנה.
לא יכולה לומר שמיד ראיתי את היופי בצלילים של אייטיז. אבל דרכם חדרו גם בלוז, ג’אז, רוק ובעיקר חד-פעמיות. האלבום הראשון לא הביא לה תהילת עולם, וכמו שג’ואן אמרה בעצמה, אולי טוב שכך, לא היה מה שימנע ממנה להמשיך לעבוד קשה וליצור ולכתוב שירים חדשים במקום פשוט לצוף על פני ההצלחה.

במהלך השמיעה הבנתי שמשהו חסר. בנסיעות והליכות שמעתי דרך הנגן, אלבומים שלמים, מחילתם ועד סופם. (לא יכולה בנתיים להעריך את התהליך שעוברים בשמיעת האלבום במלואו). בעבודה הייתי עוברת ליו-טיוב. ובכמה שירים הבנתי שזאת גם הדרך הטובה לחבר בין שירים לבין הכותרות שלהם. ויותר מזה. ראיתי את פניה של ג’ואן כשהיא שרה ולא רק כעטיפות של אלבומים או תמונות נבחרות באתר. והבנתי שזה המרכיב החסר. והבנתי שאין משהו אחר בעולם כולו שהאישה הזאת תעשה.הפנים שלה משתנות ברגע שמילים מתחילות לצאת. זה המרכיב הסודי.
בשלב הזה בחרתי גם שני שירים אותם ארצה לשתף בכתיבה. עשיתי זאת בלי לדעת שהשיר הראשון הוא זה שהביא את התהילה הבינלאומית. ניחם אותי שידעתי לזהות את הגדולים. אבל התאכזבתי שלא מצאתי את “השיר שלי”. והשמכתי לשמוע עוד ועוד.

קראתי על ההופעות שלה מול נלסון מנדלה, על זה שהיא רצתה לעשות תואר אקדמי (והיא בערך האמנית היחידה שיש לה תואר אמיתי), על זה שבגיל 58 היא רצה את המרתון הראשון שלה, על זה שהיא באמת לא חושפת ועושה מאמצים שכך זה ישאר את חייה האישיים. כל מה שיש לה להגיד היא אומרת, אפשר להיות בטוחים שאם יש לה משהו חשוב להגיד לנו, אנחנו נשמע את זה דרך השירים שלה. אין טעם לשאול אדם מה הוא חושב על מלחמות, אהבה, רגשות, ידידות, על הדברים של יום-יום.

קולם של זמרים רבים השתנה במהלך השנים. בתחילת ההכירות שלי עם בוב דילן שמעתי שירים מהאלבומים היותר מאוחרים שלו. וכאשר יצא לי לשמוע שיר יותר ישן שלו פשוט לא הכרתי את הקול. קולה של ג’ואן אחר. וזה לא שהוא לא משתנה, כי הוא כן. אלא מה שהיא עושה איתו – היא פורטת על המיתרים לא עם האצבעות אלא עם הקול. הצלילים שהגיטרה שלה משמיעה נאמנים לקול שלה. אני רואה את זה ככה – הררי עננים בכל צורה ורמת הרכות וכל מילה, כל הבהרה היא צעד שג’ואן עושה על העננים האלה והם מאזנים אותה, תומכים בה, כדי שהיא תמשיך לרחף.

Posted in אתגר מוזיקלי | Leave a comment